בשנת 1981 ראיין פרופ' בר־אדון את סעדיה כובשי ושמע ממנו על השפות שהילכו בפיו בילדותו בתימן – העברית והערבית התימנית.

החוגגים את המימונה נוהגים לברך זה את זה בברכת "תרבחו ותסעדו" – כלום יש קשר למנהגי הסעודה המגוונים של יום חג זה?

במאמר זה המחבר דן בשאלה איך הפכה המילה העברית 'שחורה' לכינוי לקפה בערבית של יהודי תימן.

מה משותף לעַזָּה, אַבּוּ גוֹשׁ ומְרַ'אר? בכולן האות המודגשת מייצגת עיצור אחד שהשתמר בערבית וחדל להתקיים בעברית – הכירו את غ!

המאמר מנתח את הרכיב הלשוני ככה, ועומד על קשריו עם הערבית היהודית ששימשה בפי דוברים ישראלים בני הדור הראשון לעלייה.

בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד.

בחינת היסודות העבריים שבערבית היהודית תורמת תרומה חשובה לחקר העברית ותולדותיה, כי חלקם משקפים צורות הגייה קדומות.

בלשונות היהודים משמשת צורת היחיד יום כיפור או כיפור סתם (ערבית יהודית ולדינו, לצד כינויים נוספים), ומכאן השימושים הרווחים בימינו. בדיבור גבוה או בכתיבה נעשה שימוש גם בשם הקדום – יום הכיפורים.

בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים.