יומנה העברי של רבקה זלוטניק (לוסטיגמן)

רבקה זלוטניק בת ה־17 בדיוק סיימה תיכון (בהצטיינות) כשהנאצים כבשו את העיירה שלה בפולין. עד סוף שנת 1943 היא איבדה את כל משפחתה הגדולה ונשארה לבד בעולם. בחלק גדול משנות הכיבוש התחבאה בתוך בור חפור באדמה הקפואה, לאחר מכן חייתה בשדות וביערות, נרדפת, מאוימת, רעבה ובודדה.

בדרך לארץ הנכספת בשנת 1946, בעודה שוהה במחנות המעצר בקפריסין, כתבה רבקה יומן. היומן נכתב בעברית שלמדה בפולין אצל המורה יואל לנצ'נר שהיה בוגר "תרבות".

בתה טלי מספרת: "כשהסתיימה המלחמה עשתה אימא שורה של מהלכים הרואיים ואמיצים ומימשה את המושג 'תקומה' באופן המרשים ביותר. משהוכתרו המשימות שקיבלה על עצמה בהצלחה והחיים חזרו להיות נורמליים, בחרה להיות אישה ואם בישראל, אימא שלנו. היומן שלה היה 'התנ"ך' שלנו, ועתה בכוונתנו לפרסמו כספר".

מובא כאן קטע מתוך היומן המועתק כלשונו – ומשקף שילוב של שפה נשגבת עם מעט שגיאות ומבני לשון שהמציאה תוך כדי כתיבה:

הטבע – היא אשר שלטה שם, היא הסתירה והיא הגֵנָה. לא יראנו ממנה אף על פי ששלחה בנו את גשמיה ואת קרני-שמשה ואת הרוחות הקרים ואת הטלים בלילות. בכל זאת נאמנה היתה לנו, וידיד לנפשנו. כל צמח וכל שבֹלת כבדה, לקחו חבל בצערנו, ולאות יגונה הרב עלינו היא כפפה את ראשה סמוך על פנינו ולִטְפָה בזקנה הארך את עורנו כאילו מנחמת אותנו.

הטל היה לנו לשתייה, השבֹלים הבְשֵלים למאכל בשעת כשהרעב הציק מאד, והתבן ליציעה. לעתים רחוקות היינו יוצאים בלילה אל גן של ישוב, מטפסים על עץ של דֻבדבנים אשר כבר צנומים היו, ואוכלים, או אל בין הערֻגות. הנקרחים כבר ומוצאים בו איזה שריד של סלק או בצל. וטוב היה לנו לחיות עם הטבע.