מבוא

בשנת תשס"ו (2005) פורסמה החוברת "החלטות האקדמיה בדקדוק" שכונסו בה בפעם הראשונה כל ההחלטות שהביאה ועדת הדקדוק של האקדמיה ללשון העברית לפני מליאת האקדמיה. כל ההחלטות אושרו במליאת האקדמיה, ופורסמו ברשומות כחוק.

החוברת יצאה לאור במהדורה שנייה בשנת תשס"ז (2006), ומאז נעשו בה כמה וכמה עדכונים בעקבות החלטות חדשות של האקדמיה, והן זוכות לפרסום ראשון באתר האקדמיה.
פסיקות רבות בענייני דקדוק משוקעות במילוני האקדמיה, המכונסים באתר מונחי האקדמיה. יש אפוא לראות במידע המכונס באתר מונחי האקדמיה חלק משלים להחלטות האקדמיה בדקדוק.

מקצת ההחלטות שנדונו והתקבלו בישיבות המליאה לא הובאו כאן מסיבות שונות, מקצתן החלטות שהיה עליהן ערעור והן מונחות על שולחן ועדת הדקדוק לדיון חוזר, מקצתן משום שהוחלט לשוב ולדון בהן במסגרת דיון כולל בסוגיה.

הכללים המתפרסמים באתר הם הכללים כפי שנקבעו עד היום. עדכונים יתפרסמו מדי פעם בפעם בעקבות החלטות חדשות של האקדמיה ללשון העברית.

אישור החלטות האקדמיה ופרסומן ברשומות:

כללי נטיית השם נדונו ואושרו באקדמיה בשנת תש"ך (פרק הקמץ); בשנת תשכ"ו (הפתח); בשנת תשכ"ז-תשל"א (החולם); בשנת תשל"ד-תשל"ה (הצירי); בשנת תשמ"א (הסגול). הכללים פורסמו ברשומות בשנת תשכ"א (פרק הקמץ; ילקוט הפרסומים 872) ובשנת תשמ"ד (הפרקים: הפתח, החולם, הצירי, הסגול; י"פ 3043). תיקונים והשלמות לכללים התפרסמו ברשומות בשנים מאוחרות יותר. כללי נטיית השם במתכונת חדשה פורסמו בחוברת לשוננו לעם, מחזור נא-נב, חוברת ד, התש"ס-התשס"א (תשס"ב). על פרסום זה באה הודעה ברשומות (י"פ 5281, התשס"ד, עמ' 2277). בשנת תשנ"ד פורסמו ברשומות ההחלטות האחרות בדקדוק שנאספו עד אותה השנה (י"פ 4195, עמ' 2435 ואילך); בשנים תשנ"ח, תשס"א, תשס"ד פורסמו קבצים נוספים של החלטות ובהם החלטות חדשות וכן תיקונים והשלמות לכללים שנקבעו בעבר (י"פ 4602, התשנ"ח, עמ' 1067 ואילך; י"פ 4962, התשס"א, עמ' 1660 ואילך; י"פ 5281, התשס"ד, עמ' 2278 ואילך).

העושים במלאכה (מתוך ההקדמה לחוברת)

על כינוס ההחלטות בדקדוק הוחלט לקראת שנת תש"ן (1990) שהוכרזה שנת הלשון העברית. החלה במלאכה שושנה בהט (ז"ל). מדובר היה אז בראש ובראשונה בכינוס כל ההחלטות שלא זכו עד לזמן ההוא לחתימתו של שר החינוך והתרבות ולא התפרסמו ברשומות, והיו פזורות בכרכי זיכרונות האקדמיה. המשיך במפעל הזה יוסף עופר בשנות עבודתו במזכירות המדעית.

במזכירות המדעית שקדו על עבודת העריכה רונית גדיש, עינת גונן וברק דן. יוסף עופר ליווה את העבודה בעצותיו המחכימות והמועילות. גבריאל בירנבאום, אורלי אלבק, קרן דובנוב, מלכה זמלי ורחל סליג העירו אף הם הערות מועילות במהלך עריכת המהדורה.
ועדת הדקדוק דנה ברבות מישיבותיה בשנים תשנ"ד–תשס"ה בשאלות שהביאה לפניה המזכירות המדעית של האקדמיה בעת עריכת ההחלטות, וחבריה תרמו תרומה מכרעת לגיבוש ההחלטות. ואלו חברי הוועדה במהלך השנים תשנ"ד–תשס"ה: יהושע בלאו (יו"ר), ארי אבנר, זאב בן־חיים, משה בר־אשר, יוחנן ברויאר (משנת תשס"ד), גדעון גולדנברג, אברהם טל, דוד טנא, יוסף יהלום, חיים א' כהן (משנת תשס"ד), מרדכי מישור (משנת תשנ"ח), אהרן ממן (משנת תשנ"ט) ויוסף עופר (משנת תשס"א).

המזכירות המדעית של האקדמיה מחזיקה טובה מרובה לחברי האקדמיה ללשון העברית ולעובדיה ולאנשים מחוץ לאקדמיה שטרחו לקרוא בעיון את הטיוטות של הכללים ומסרו את הערותיהם. ואלה הם: משה אזר, שרגא אירמאי, אילן אלדר, אהרן דותן, חיים א' כהן, גד בן־עמי צרפתי, יהודה רצהבי, שמעון שרביט (חברי האקדמיה); חגית אביעוז, שרגא אסיף, פריץ ורנר, רפי מוזס, רחל משיח, חיים נקר ודורון רובינשטיין.

יעמדו כולם על הברכה.

על התגבשות הכללים

הכללים בדקדוק ראשיתם עוד בימי ועד הלשון – בשנת תש"א (1941) – עת החל הדיון השיטתי בכללי נטיית השם, דיון שנסתיים בשנת תשמ"א (1981). בהמשך נדונו דיון שיטתי כמה מן הגזרות בנטיית הפועל. לצד הדיון השיטתי דנה ועדת הדקדוק בעניינים שוטפים שהביאה לפניה המזכירות המדעית בעקבות שאלות שהופנו מוועדות המינוח המקצועיות ומן הציבור הרחב.

לקראת הפרסום מחדש של ההחלטות בדקדוק נדרשה פעולה רחבת היקף של השלמת הכללים ותיקונם, ובעיקר האחדה והשלמה של הפרק המקיף והשיטתי – כללי נטיית השם.

השינויים שנדרשו נובעים מכמה סיבות. אחת מהן היא השינוי שחל בלשוננו, שהייתה ללשון חיה: אל כובד המורשת הסבוכה של העברית הצטרף גורם חשוב – הרגל הדיבור של הציבור. דוגמה לכלל שהתהפך על ראשו בעקבות הרגלים אלו היא נטיית השמות במשקל פְּעָלָה. נוסחו המקורי של הכלל היה: "משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בביטול הקמץ", ואילו עתה הכלל אומר ש"משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ". כך גם שונתה ההחלטה על הצורה גֻּבְיָנָה וההחלטה על כדור־רגל וכדור־סל, והותרו גּוּבַיְנָה, כדורגל וכדורסל. כללים אחדים בוטלו, ובהם הכלל שאסר את השימוש ב'נוכחי' "במקום שמקובל במקורותינו השימוש בכינויי הרמז: הזה, הזאת, האלה"; והכלל שקבע כי "מילים לועזיות תהיינה בסיומת הנקבה להוציא אותן המילים שיהיו בהן נימוקים לסטייה".

גם להתרחבות אוצר המילים נודעת השפעה על הכללים. הדבר אמור בעיקר במקומות שהכלל הושתת על הגדרה סמנטית. כך למשל לא היה אפשר להותיר על כנו את הכלל הנוגע לסיומת ־ָן. הכלל המקורי קבע ש"הקמץ הגדול מתקיים בסיומת ־ָן בשמות המציינים עיסוק או תכונה". ואולם אין בנוסח זה כדי לכלול שמות חדשים כמו מַזְגָן (וגם מילים ותיקות כמו אִילָן, בִּיתָן) ועל כן שונה נוסח הכלל, ולשונו עתה היא: "שמות המסתיימים ב־ָן וסיומת זו היא צורן סופי או חלק של המשקל […] הקמץ שבסיומת מתקיים בנטייה". מכלל זה יצאו שלוש רשימות של שמות. כך גם נעשה שינוי מפליג בנוסח הכלל שעסק במשקלים פָּעִיל, פְּעִיל: הקביעה ששמות הנוטים כשמות תואר הם במשקל פָּעִיל (דוגמת עָשִׁיר, בָּהִיר), והשמות האחרים במשקל פְּעִיל, דוגמת כְּבִישׁ, צְמִיג, הפכה להנחיה פנימית לקובעי המונחים. הסיבה לשינוי היא רשימה ארוכה מאוד של יוצאים מן הכלל.

בכללים אחרים שבהם מובאות רשימות של מילים היוצאות מן הכלל הושלמו והורחבו הרשימות על ידי סריקה של מאגרים ממוחשבים, ובראשם מאגר מונחי האקדמיה, ובעקבות בירורן של שאלות שהופנו מן הציבור. למשל ברשימת השמות שהקמץ מתקיים בהם המנויים בכלל קמץ בשמות שונים היו במקור שמונה שמות; ועתה יש שבעה עשר (ואולי מספר זה יגדל בעתיד).

אין צורך לומר כי שינויים אלו וכיוצא בהם הובאו לאישור מליאת האקדמיה, שהרי אין בהם משום לבטי עריכה וניסוח בלבד, אלא עניינים שבמהות.

קובץ ההחלטות אינו ספר דקדוק

קובץ ההחלטות בדקדוק אינו ספר דקדוק ערוך ושיטתי. האקדמיה לא באה לכתוב את דקדוקה של העברית בת זמננו על כל ענפיו וסעיפיו, אלא להכריע במקום שנדרשה הכרעה בשל מסורות סותרות המהלכות בעברית לדורותיה או בשל התפתחויות המתרחשות בעברית החיה שאינן עולות בקנה אחד עם המורש לנו.

וגם זאת: המעיין בהחלטות האקדמיה עשוי למצוא בהן מגמות שונות ולא פעם אף מנוגדות. כמה גורמים מצטרפים לכך.

מורכבותה של הלשון – בעברית החדשה מתרוצצים יסודות מרבדים שונים, ועתה נוספו על אלה כיווני התפתחותה השונים, ולעיתים הסותרים, של העברית החיה. בתמונת הלשון המצטיירת לפנינו – שיש בה מזה ומזה ומזה – מתגלים בכל פינה ופינה פרטים רבים שאינם מתיישבים זה עם זה ופעמים שאי אפשר לכללם לכדי כלל אחד. את הקושי הזה מתאר זאב בן־חיים: "כאן, בענייני הדקדוק, בדברים הכלליים של הלשון, מתרכזת […] שאלת השאלות בעבודתנו: עימות הלשון כהווייתה בחיי יום יום כנגד המורש והמגובש מדורי דורות והתנגשותה במורש. ההיסוסים והספקות המעכבים בתחום זה את עבודתנו אינם בין שני פלגים בתוך האקדמיה – זה בעד חדש וזה בעד הישן – אלא הם בלבו של כל אחד מאתנו: מה לקרב מן החדש ומה לרחק?" (במלחמתה של לשון, עמ' 138).

דבקות בשיטה אחת, אחידה ועקיבה, משמעה דקדוק קפוא שיש בו שימור מוחלט של מורשת העבר או אימוץ גורף של המציאות הנוהגת. לא לכך האקדמיה שואפת, ולכן דקדוק שיש בו מקום לשיקול דעת ורצון לפשר בין שני הקטבים הללו נדון מעצם טבעו לתערובת של דקדוקים.

אחרי רבים להטות – החלטות האקדמיה מתקבלות ברוב דעות של חבריה. העושים במלאכה נבדלים זה מזה ברקעם ובהשקפותיהם ואף בדורם. וכדברי בן־חיים: "לא כל חברי הוועדה מסכימים זה עם זה בדעותיהם על הלשון, לא ראי הבלשן־החוקר כראי הסופר־האמן ולא ראי שניהם כראי המורה־הפדגוג" (זיכרונות האקדמיה ו תשי"ט, עמ' 67). כל עשייה היוצאת מתחת ידיהם של אנשים שונים – ולא של כותב דקדוק אחד – אי אפשר לצפות ממנה שתהיה עקיבה ושיטתית. תפקיד חשוב יש בעניין זה למזכירות המדעית של האקדמיה, בהבאת מלוא המידע לפני חברי האקדמיה ובהבאת החלטות לדיון חוזר במקרה הצורך.

מערכת השיקולים – בקבלת ההחלטות בדקדוק מובאים בחשבון שיקולים שונים (כמפורט להלן), וכל אחד מהם מכוון להכרעה אחרת. עצם הפעלתם יחד מחייבת קביעות שיש בהן פשרה, ומטבעה של פשרה שאינה מולידה עקיבות ושיטתיות.

השיקולים בפסיקות

הבסיס לדקדוק העברי – ובראש וראשונה למערכת הצורות – הוא המקרא וניקודו, אולם בקביעת הכללים נדרשה האקדמיה לפסוק גם במקרים שאין להם עדות במקרא, וכמו כן לא התחשבה בכמה וכמה נטיות חריגות הבאות בו. אף יש שנקבע כלל המנוגד לדרכו של המקרא. בכל ההחלטות האלה נשקל הממצא בתקופות הלשון השונות ובמסורות שבכתב ובעל פה.

יותר ויותר גבֵר משקלו של הנוהֵג בפי הדוברים מתוך הכרה בהתפתחותה הטבעית של העברית המתחדשת כשפה חיה ובהתבססותה בקרב ציבור הולך וגדל, גם אם הצורות הנוהגות בדיבור סוטות מן הדקדוק הקלסי. שוב ושוב האקדמיה מתחבטת בשאלה עד כמה להתחשב בצורות האלה ומתי יש להעמיד גבול ברור ולא להתיר שינויים מפליגים.

במידת האפשר האקדמיה חותרת להעמיד מערכת דקדוק סדורה ופשוטה. מגמת הפישוט באה לידי ביטוי כשיש ריבוי צורות במקורות, ולעיתים הפועל היוצא הוא דחיית צורות המתועדות במקרא או במקורות המאוחרים למקרא. למשל, בכללי תשלום הדגש נדחו כל הצורות החריגות כגון נֵהלת, אֵחר שבמקרא, וכן הצורה "מִאוּס" הנוהגת בציבור (ונקבע: מֵאוס). עקרון ההסדרה עומד גם ביסוד ההחלטה על הדגש החזק באותיות שוואיות גם במקום שבמקרא לא בא דגש חזק (כגון עִוְּרִים, אִשְּׁכֶם, כִּסַּאֲךָ), ועל צורות הנסמך חֲלַב־, לְבַן־, קֵן־ (לצד הצורות המקראיות חֲלֵב־, לְבֶן־, קַן־).

פעמים מה שהיה נדיר במקרא נקבע לדרך המלך בעברית החדשה. כך למשל הניקוד החריג של יו"ד שוואית בדגש – מִיְּרושתך (דה"ב כ, יא), מִיְּשֵׁנֵי (דניאל יב, ב) – נקבע לכלל בעברית של ימינו על סמך מסורות של לשון חז"ל ושל סידורי תפילה.

• הכללים קובעים את דרך המלך של העברית בת ימינו וממליצים עליה לעורכים, למורים, לכותבי ספרי לימוד, לתלמידים ולקהל הרחב. אולם אין הם באים לכבול את ידיהם של יוצרים בלשון, העשויים להזדקק גם לדרכים אחרות.
• בתחום תורת הצורות הדקדוק המקובל נשען ברובו על המקרא המנוקד. בהיעדר החלטה אחרת של האקדמיה, מומלץ להיעזר בספרי הדקדוק ובמילונים המקובלים.
• כאשר קיימות במקרא או בספרות חז"ל או במסורות העדות צורות שאינן עולות בקנה אחד עם ההחלטה שהתקבלה, נזכרות במקרים רבים הצורות האלה בהערה או באותיות זעירות בגוף הכלל, לומר: הרוצה לנהוג ביודעין על דרך המקורות, הרשות בידו.
• הכללים בפרקים: 'השם – משקלים וצורות', 'כללים בנטיית הפועל' ו'כללים בנטיית השם' עניינם בצורות המנוקדות בלבד, ואין הם באים ללמד על הכתיב חסר הניקוד של השמות הנדונים.
• סימן המקף משמש בכללים לציון צורת נסמך, כגון נָדִיב נְדִיב־. ראוי להבדיל בין השימוש הזה של המקף לשימושו בכתיבה הרגילה (בדרך כלל אין להוסיף את המקף בצורות סמיכות, כפי שנקבע בכללי הפיסוק).