בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד.

המאמר דן במילים 'שאתה', 'זו' ו'מקח', מתאר את תולדותיהן, את המאבקים שהיו בעניינן ואת מקומן בתקנת הלשון.

מבנה הכלאיים 'הסכים לו לעשות' איננו מומלץ, ומוטב לנקוט תמורתו את אחד המבנים הרגילים בלשוננו – 'הרשה לו לעשות', 'הסכים שהוא יעשה'.

כיצד יש לנקד את אותיות השימוש מש"ה וכל"ב?

במאמר נסקרות דרכי ניסוח שאינן עולות בקנה אחד עם העברית הקלסית, ומוצעות דרכים חלופיות.