הדף בטעינה

על המילה חֵלְכָה

במילון

 (ללא ניקוד: חלכה)
מיןזכר
שורשחלך
נטייהחֵלְכָּאִים

הגדרה

  • מִסְכֵּן, מדוכָּא (ספרותי)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

צורות ותצורות

"התפללת בַּנֵּץ?" – על מטאנליזה בעברית

WP_Post Object
(
    [ID] => 81754
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-06-27 14:12:18
    [post_date_gmt] => 2023-06-27 11:12:18
    [post_content] => "נץ החמה"

המילה נֵץ במובן 'תחילת הזריחה' רגילה על לשונם של המתפללים, ואפשר אפילו למצוא אותה בלוחות השנה העבריים. האומנם קיבלו קרני השמש הראשונות את שמו של העוף הדורס?

ובכן – מובן שלא. מן המשנה אנו מכירים את הצירוף המלא: הנץ החמה. על פי כתבי יד מנוקדים של המשנה עולה שיש לנקד הָנֵץ, ומכאן שאין זו אלא צורת המקור של הפועל הֵנֵץ, בבניין הפעיל ובשורש נצ"ץ. פועל זה ידוע מן המקרא בהוראת 'הוצאת ניצנים': "לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שיר השירים ו, יא). מלשון חכמים ואילך נעשה הפועל רווח במשמעות מושאלת –לציון הופעתן של קרני השמש הראשונות. ברם צורת המקור הָנֵץ זרה לאוזנו של דובר העברית בן ימינו (וסביר שהיה מעדיף להמירהּ בשם הפעולה הֲנָצָה).[1] כך בטעות נתפסה הה' שבראש המילה כה' הידיעה (כאילו כתוב "הַנֵּץ"), ונוצרה המילה "נֵץ" (או הצירוף "נֵץ החמה").

מקרה זה הוא דוגמה לתופעת לשון מעניינת שהבלשנים מכנים מטאָנליזה – ובעברית ניתוח מוטעה: חלוקה חדשה של צורה מקורית על יסוד הבנה שגויה של רכיבי המילה עשויה להביא להיווצרות של מילה חדשה. שגיאה שכיחה אחרת היא בלשון המעטה – רבים הוגים "הַמְּעָטָה" בשווא נע במ"ם, כאילו מדובר בצורת נקבה (מיודעת) של 'מעט', אבל אין זו אלא המילה הַמְעָטָה השקולה במשקל הפעלה.

סחוס

בדרך דומה נוצרו עוד כמה מילים מוכרות, ואפילו מילים שנכנסו בתצורתן החדשה למילונים. כזו היא המילה סְחוּס המשמשת בלשוננו במובן 'רקמה קשה וגמישה שמחברת את עצמות המִפרקים'. מילה זו נקרית כבר במשנה ובתלמודים, ואולם לצד הצורה הידועה 'סחוס', מופיעה בחלק מעדי הנוסח הצורה חסחוס. עיון במקורות מלמד שצורה זו ידועה גם מן הארמית בכתיב חסחוסא ומסתבר שהצורה בחי"ת היא המקורית.[2] אלא שאם מטעמי התערערות גרוניות (ח שהפכה ל־ה) ואם מטעמי חילוף גרפי של האותיות ח–ה, נכתבה המילה בה"א – 'הסחוס' (כבר בכתבי היד הטובים של המשנה). אף כאן חשבו את הה"א לה' הידיעה וממילא נוצרה הצורה סחוס המשמשת עד ימינו.[3]

שֶׁל

מטאָנליזה אינה מיוחדת רק למילים שנתפסות מיודעות. בדרך זו נולדה אחת המילים הבסיסיות בעברית – שֶׁל. הא כיצד? במקרא אפשר להביע שייכות באמצעות הצירוף 'אשר ל־': "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א). בעברית המקראית המאוחרת ניכרת מגמה של החלפת אשר במילת הזיקה ש־: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז) ובלשון חכמים היא תופסת את מקומה לגמרי, ובאמת בכתבי היד של המשנה רגיל הכתיב המחובר דוגמת 'לשון שלזהורית' (יומא ו, ו) או 'דלי שלמים' (סוכה ב, ה). לימים נתפס הרצף של־ (ש' הזיקה + מילת היחס ל') כמילה עצמאית והוא נתפרד מהמילה שאחריו.[4] הכתיב הנפרד של מוכר מדפוסי המשנה והתלמוד (ואפילו בחלק מכתבי היד) וכך הוא התגלגל עד אלינו.

מחמאה

אותיות השימוש בכל"ם הן כר פורה ליצירת מטאנליזה. בתהלים נאמר: "חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקְרָב לִבּוֹ, רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן" (תהלים נה, כב). מן הסֵיפה של הפסוק אפשר ללמוד שכשם שהפועל חָלְקוּ ['נעשו חלקים'] מקביל אל הפועל רַכּוּ ['נעשו רכּים'], כך הצורה מַחְמָאֹת מקבילה אל מִשֶּׁמֶן, ומכאן שסבירה יותר הגרסה "מֵחמאות" (מֵ־, 'מן' + 'חמאה' ברבים). היו מפרשני המקרא שהבחינו בכך, למשל ר' דוד קמחי (רד"ק): "מ״ם [של] 'מחמאות' פתוחה [=מנוקדת בפתח] ודינהּ בצירי שהיא לשימוש". דוברי העברית עטו על המציאה ויצרו ממנו את צורת היחיד מַחְמָאָה במובן 'דבר שבח',[5] וכך בימינו אנחנו מקפידים 'להחמיא' לאדם, ואפילו 'לחלק מחמאות' בהד עמום לפסוק.

עמלץ וחלכאי

במקרים אחרים הצורה המקראית לא הייתה ברורה כל עיקר, וניסיונות הפירוש הביאו ליצירת מילה חדשה. כזה הוא שם הכריש עַמְלֵץ שנוצר מן הצירוף המקראי הסתום "עָם לְצִיִּים" (תהלים עד, יד). בעניין זה הרחבנו כאן. אף המילה חלכאי במובן 'רש ונקלה', המשמשת הרבה את כותבי התשבצים, נוצרה מן הצירוף הקשה "חֵל כָּאִים" בספר תהלים (י, י), ואם אומנם מדובר במילה אחת ברבים הרי שצורת היחיד, על פי המזמור עצמו, היא 'חֵלכָה' (שם ח; יד).

גזירה לאחור

כאן ראוי להזכיר שגזירה לאחור מצורת רבים אף היא סוג של מטאנליזה. לתופעה זו דוגמאות רבות ונזכיר אחת: המילה פרשייה. צורת הרבים של המילה המקראית פרשה באה בלשון חז"ל הן בצורה פרשות הן בצורה פרשיות. דוברי העברית החדשה גזרו מן הצורה פרשיות את הצורה פרשייה ואף ייחדו לה הוראה מעט שונה מפרשה: אירוע, בדרך כלל עסיסי, שמעורר הד ציבורי, כגון 'פרשיית שוחד' ו'פרשיית אהבים'.

"ניתוח מוטעה" בלשונות אחרות

מטאנליזה קיימת בלשונות רבות אחרות. מילה אחת מוכרת באנגלית (שהפכה לברכה כלל־אנושית בלשונות רבות) נוצרה בדיוק כך – הלוא היה המילה האנגלית 'בַּי' (bye). הברכה Goodbye התגלגלה מברכת שלום ארוכה יותר: God be with you. משעה שהפכה god ל־good, והובנה כמילה האנגלית 'טוב' כמו בברכות רבות אחרות (good morning למשל), אף המילה הקצרה bye יכלה להתנתק ממנה ולקבוע ברכה לעצמה (ואפילו בהכפלה 'ביי ביי').

[1] דוגמה דומה: בכתבי היד של המשנה "הָפר נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר" (נדרים י, ח), ואילו במהדורות המודפסות בשם פעולה: 'הפרת נדרים'.

[2] המילה היחידאית 'בדל' בצירוף "בְדַל⁠ אֹזֶן" (עמוס ג, יב) מיתרגמת "חסחוס (דאודן)".

[3] דוגמה דומה ומאלפת אחרת היא שם החיה לטאה. כידוע היא נזכרת ברשימת החיות הטמאות בתנ"ך: "וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה" (ויקרא יא, ל), ואולם במקורות חז"ל מוצאים דבר משונה – המילה לטאה באה בה"א בתחילתה בלי שיש סיבה ליידע, למשל "פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים" (בבלי פסחים פח ע"ב). ואומנם בתרגום אונקלוס לפסוק מספר ויקרא נכתב "והלטתא" – היידוע בארמית בא בסוף המילה בצורן ־תָא (ולא ב־ה' כמו בעברית) ומכאן שהאות ה היא חלק מן המילה. בנוסחים אחרים של התלמוד נמצאה גם הצורה חלטתא, והרי שכנראה היה כאן גלגול מעניין כזה: חלטאה > הלטאה > לטאה. כיצד ייתכן שהצורה המאוחרת נמצאת דווקא במקרא? לפי חוקר הלשון יוחנן ברויאר יש שני הסברים אפשריים: הצורה בלשון חז"ל משקפת מצב קדום יותר ממה שמוכר מנוסח המסורה למקרא או שהמילה התגלגלה בלשון המקרא אל הצורה לטאה ואילו בלשון חז"ל היא נקלטה מאוחר יותר בתיווך הארמית שבה עדיין נשמר העיצור הגרוני הראשון.

[4] נראה שתחילה התפרדה 'של' כשהיא נקרתה בסופי שורות  וגם בהשפעת הצורות הנוטות 'שלי', 'שלך' וכו'.

[5] שפע דוגמאות מן הסוג הזה אפשר למצוא במאמרו של טור־סיני ב'מבחר מקורות'. הערה: על רבות מן ההצעות לא סמכו החוקרים את ידיהם.

[post_title] => "התפללת בַּנֵּץ?" – על מטאנליזה בעברית [post_excerpt] => מה משותף לנץ, סחוס ומחמאה? הרשומה עוסקת במילים שנוצרו בעקבות "ניתוח מוטעה" של מילים וצירופים מן המקורות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d6%bc%d6%b7%d7%a0%d6%bc%d6%b5%d7%a5-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%98%d7%90%d7%a0%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-07-18 14:58:37 [post_modified_gmt] => 2023-07-18 11:58:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://ahl.org.il/?p=81754 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מה משותף לנץ, סחוס ומחמאה? הרשומה עוסקת במילים שנוצרו בעקבות "ניתוח מוטעה" של מילים וצירופים מן המקורות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך חֵלְכָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>