מרבית האנשים שיישָאלו בימינו 'סֵפֶר מהו?' יראו בעיני רוחם אגד של דפי נייר מודפסים, מחוברים זה לזה וכרוכים יחדיו. אפשר שבעוד שנים לא רבות יהיו הספרים הדיגיטליים חזות הכול ותישכח צורתם של הספרים היוצאים בדפוס. אך הספר העברי לא התחיל דרכו בצורתו המודפסת, וספרי התורה שבבית הכנסת הם עדות אחת לכך. המילה סֵפֶר משמשת בעברית למן שחר ימיה, זמן רב עד מאוד לפני המצאת הדפוס, וממקורותינו, ובמיוחד מן המקרא, אפשר ללמוד על צורותיו ושימושיו השונים של הספר.

בעברית סֵפֶר היה בבסיסו כל דבר כתוב, בין שנחקק באבן או נכתב בדיו על חרס, על עור בהמה או על פפירוס (גומא). הוא יכול להיות קצר או ארוך, ושימושיו פרטיים, ציבוריים או מנהלתיים. ספר במקורו היה למעשה כל מה שייקרא היום איגרת, מסמך, תעודה, שטר, כתובת (כלומר לוח חקוק) או מגילה. מקור המילה ב־ šipru באכדית, שמשורשה נגזר באכדית גם פועל שמשמעותו 'לשלוח'.

ואומנם ספר במקרא הוא 'איגרת' – כפי שעולה מפסוקים רבים, למשל: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה" (שמואל ב יא, טו). ספר הוא גם 'שטר': הגט הוא סֵפֶר כְּרִיתוּת (דברים כד, א) ושטר קניין הוא סֵפֶר מִקְנָה (ירמיהו לב, יא–טז). ספר כזה יכול להיות גלוי או חתום. בספר חתום אין הכוונה לחתימה בכתב יד או בחותמת דיו אלא בפיסת חרס מוטבעת (בּוּלָה) – כדי שיוכל השטר או המכתב להיפתח ולהיקרא רק לאחר שבירת הבּוּלָה. סֵפֶר הַיַּחַשׂ שמצא נחמיה (ז, ה) הוא רשימות יוחסין.

מאחר שספרים גם נחקקו באבן יכול איוב להביע תקוותו: "מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ, בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן" (איוב יט, כג–כד).

ספר שאיננו לוח אבן יכול להיגלל, ומכאן דימויו של ישעיהו "וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם" (לד, ד). בשלב מאוחר יותר (הָחֵל בלשונו של ירמיהו הנביא) ספר כזה נקרא גם מְגִלָּה (אף היא מן השורש גל"ל), ולעיתים משמש אף צירוף הנרדפים מְגִלַּת־סֵפֶר (למשל בירמיהו לו, ב, ד).

לצד הסֵפֶר המוחשי שימש סֵפֶר במקרא גם במשמעות מופשטת: '(ידיעת) קרוא וכתוב'. כך עולה למשל מן הפסוקים האלה בישעיהו: "וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הספר (סֵפֶר) לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא. וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר" (כט, יא–יב).

במהלך האלף הראשון לסה"נ שינה הספר פניו וחל מעבר הדרגתי לכתיבת מִצְחָפִים (קודקסים) במקום מגילות. מדובר במעבר לספרים העשויים דפים דפים של קלף או של חומר אחר (עדיין כתובים ביד), מחוברים יחדיו זה על גב זה וכרוכים, בדומה לספרים של ימינו. במִצְחָף (מילה שנשאלה מערבית) נכתבו כתבי היד המדויקים ביותר הנמצאים בידינו של התנ"ך וכן של המשנה ושל חיבורים רבים אחרים. ואולם אף שמצחף הוא ספר כמעט בכל מובן שהוא, לא לספר ייחשב במובן של ספר תורה שממנו קוראים בתפילה, כאמור בהלכות ראו (הלכות פסוקות): "ומגִלה כתובה במצחף אין אדם יוצא בה ידי חובתו, שכתוב 'ונכתב בספר', ומצחף אינו ספר".

מאז ועד ימינו הפך הספר בצורתו המוכרת לנפוץ וזול בזכות המצאת הדפוס המודרני – שִכלולו של יוהאן גוטנברג באמצע המאה ה־15 בגרמניה (של ימינו) – ובזכות שִכלול ייצור הנייר. אלה הביאו את הספר ואת ידיעת הספר לכל בית, וכפי שאנו עדים בשנים האחרונות – גלגוליו של הספר עוד לא תמו.